יום הזיכרון תשס"ג

יומן משא

יום הזיכרון תשס"ג - מסע של אם שכולה. צועדת כבר שנה וחצי בדרך שלא אני בחרתי בה. יום הזיכרון. כבר פעם שניה בתחנה המפחידה, אני אמורה להכיר את ההרגשה, דממה, צפירה ארוכה - - - זוכרת אותה - היא מנסרת לי את הנשמה יום הזיכרון. העולם עומד מלכת לשניה. עומדים כמה דקות, אולי שעה, מתייחדים רק איתך, מפגש חברים עם זכרונך. מסתכלת עליהם, על החברים שלך, הם עדיין מזכירים את דמותך כפי שהיתה, אני עדיין יכולה להגיד שאני מכירה בוודאות את תמונתך זו שאני עוברת מאה פעמים ביום לידה, יום הזיכרון. מזכירים בסך הכל רק את שמך, ולא אומרים דבר על: מי אתה, או מי היית. ילד של חיוך, ודיבור לא ברור, ילד מלא שמחה.... אבל הרי את הכל סיפרתי כבר. יום הזיכרון. האם הוא בשבילי או בשבילם? ואני הרי זוכרת אותך כל יום ויום במהלך השנה, צועדת אתך במסע האין סופי של הכאב. מסע אל עבר הר גבוה, בלתי נכבש, אני מטפסת ונופלת, מטפסת ומזדקפת, וכמו במסע הרגלי עוצרת גם פה ומרימה עיניים, שמה לרגע בצד את המשא הקשה, מנסה להסדיר את קצב הנשימה ומתבוננת, וכמו במסע הרגלי, גם פה, במסע השכול שלי, יש נופים מדהימים של חברים נפלאים שלך, שמלווים אותנו ופשוט נמצאים, נופים מיוחדים, של קשר מיוחד וחם עם מפקדי "דוכיפת" והחיילים, נופים של חברים שלי, ישנם וחדשים, שתומכים ומלטפים, נופים כל כך שונים, שודאי לא הייתי פוגשת את חלקם לו נשארת בחיים. צועדת במסע, דרך קשה ולא סלולה, את כל המאמצים שלי אני מרכזת כמעט רק בה. ילדַיי, הייתם לי ארבעה אמרתי ששלושה זה עדיין משפחה וכאן צריך ארבעה הגנה מפני צרה. ועכשיו נשארתם לי רק שלושה וזה שאיננו – ממלא את יומי יותר מכם. יום הזיכרון. הכאב כמו ההר הגדול הוא מדבר עצום ללא צל, הר ענק של סלעים וחול, בדיוק כמו השכול, בלי טיפת ירק, בלי נקודת אור.