אנחנו ואתם
יום הזיכרון. יום של קירוב לבבות. השכול חילק אותנו לשניים: אנחנו ואתם. רק היום אנחנו ביחד. בערב, עם תחילתו של יום העצמאות, שוב נהיה מחולקים: אני ואתם. אני - שהכאב הוא חלק מרכזי, בלתי נפרד מהווייתי ואתם – שמצליחים בקלות להרגיש קשת שלימה של רגשות משמחים ונעימים. אני - שמגיעה לבית העלמין אין ספור פעמים מוקדם בבוקר לפני העבודה ואתם - שמגיעים לכאן פעם – פעמיים בשנה. אני - שמבינה שהעצב הפך להיות דייר של קבע בגופי ואתם- שפוחדים לפעמים מהעצב שבי. אני – שכבר לפני פורים מרגישה שיום הזיכרון נמצא עמוק בתוכי ואתם – שנכנסים לאווירת העצב רק בערב עם הצפירה. יום הזיכרון זה אתם ואני. אתם - שחיים את חייכם במתכונת קבועה ורגילה ואני – שכל כך מתאמצת לבנות לי שגרה נסבלת וסבירה, אתם – שעונים בפשטות על השאלה: "מה שלומכם"? ואני – שנעצרת לחשוב מה לענות, אם בכלל, אתם – שאומרים בקלילות: "חג שמח"! ואני – שמחפשת מילים שיחליפו את הברכה אתם – שהשכחה אצלכם מתגברת עם השנים ואני – שהזמן רק מגביר את הגעגועים אתם – שלפנות ערב תתפוגג לכם העצבות ותתחלף בשמחה ואני - אמשיך לשאת את העצב כל דקה ושנייה במהלך השנה. אתם – שיכולים לראות במילים אלו כוונות שלא היו במחשבתי ואני – שבסך הכול רציתי לשתף אתכם עד כמה קשה לי. יום הזיכרון. אנחנו ואתם. כואבים. בוכים.