"שלושים"
- אורה לפר מינץ
- 30 בנוב׳ 2001
- זמן קריאה 1 דקות
עודכן: 6 בנוב׳ 2020
"שלושים" בלי לראות את רז
שלושים -
דקה ועוד דקה ועוד דקה -
שלושים יום מאז סיים רז את המסלול שלו והובא לקבורה,
ואני התחלתי במקומו את המסלול הארוך והקשה שלי כאם שכולה,
אתה, רז, היית במסלול שנה ושבעה חודשים
ואני, רז, אצטרך להיות בו כל החיים.
שלושים יום.
אותך הכינו, תרגלו, נתנו הדרכה,
ואני מובאת אל המסלול עם דפיקה על הדלת ללא כל הכנה
אתה, רז, – זה היה המסלול אשר רצית ובחרת,
ואני???????????????.
שלושים יום -
מסלול חדש, בלתי נגמר.
שלושים יום -
בכל פינה מחכה לי עוד מַהֲמוּרָה,
שלושים יום –
לומדת את מצבי החדש:
לחיות בלי רז.
לחיות בלי!!!
לחיות בלי שאלה של חבר ביום חמישי:
"רז וטלי באים לשבת?"
בלי לקנות טַלְקְ ומשחת נעליים אדומה,
לעבור ליד ה - R.C קולה ולא להוסיף לעגלה,
בלי להוסיף זוג גרביים צבאיים לרשימה,
בלי לצלצל לרז ולשאול אותו אם הוא צריך דבר מה,
בלי להכין לו לצבא עוגת שוקולד עם גבינה,
בלי לתת לו את האוטו ולהחסיר פעימה,
שלושים יום –
לומדת לחיות עם הדמעות,
לומדת איך לענות על שאלות.
מה עונה אמא כששואלים אותה: "מה שלומך?"
ואת, אמא, קברת רק לפני חודש את בנך?
משתדלת לחייך, לעבוד, לשמוע הרצאה, כל-כך מתאמצת להָנות
רק כדי להרגיש טפיחה סמויה של רז שאומר לך: "אמא, כל הכבוד".
שלושים –
דקה ועוד דקה ועוד דקה
ארבעת אלפים שלוש מאות ועשרים דקות בלי רז –
ואתה, רז, ילד שלי יקר,
הרגלת אותי "שסוגרים" מקסימום עשרים ואחד ימים
אז ספר לי, איך לומדים לחיות בלי לראות אותך כל החיים?
תגובות