שנה שנייה בלי רז

שנתיים שנתיים בלי רז והחיים שלי נחלקו לשניים: לפני ואחרי. עם רז ובלי רז. שנתיים ואני מדברת אלייך, ילד מיוחד שלי, כל כך הרבה. שנתיים ואני כבר לא יכולה לדבר איתך. שבע מאות ושלושים ימים ואני זוכרת כמו היה זה רק אתמול את הפעם האחרונה שהבאתי אותך ביום ראשון לרכבת מיהרת לרכבת של 05.10 כמו תמיד – יש לך זמן אני מחכה לך באוטו ונלחצת ואתה – נכנס בחיוך ואומר לי: "כשנגיע – אגיד לך משהו" וכשאנחנו מגיעים אתה מסביר לי: "בנוער לנוער יש אימרה: אם אתה צריך לתפוס את הרכבת – אתה תצליח!" עדיין רואה אותך בעיני רוחי פותח את הדלת האחורית של המכונית לוקח את הרובה ו.... ממהר ואני , כמו תמיד אומרת: "תשמור לי על הילד שלי". יותר לא ראיתי אותך. שנתיים עד אין סוף דקות ושניות והתמונה כל כך חיה בזיכרוני. ואנשים שואלים אותי: רגע, לפני כמה שנים הבן שלך...? לפני חמש שנים? אצלם הכול מתרחק ואצלי – הכול כאילו היה זה אתמול. שנתיים - והחיים שלי נהיו כל כך אחרים. את ברכתי לך בטקס בר המצווה פתחתי במילים: "כן, ילד יקר שלי, מדברים בשבחך כי היום זו הרי החגיגה שלך. אתה עומד יחידי במרכז הבמה שלא כמו בבית – שם אתה אחד מארבעה". שנתיים... ואתה תופס אצלי כל הזמן את כל הבמה וממשיך להעניק גם כשפיזית אתה אינך... אני יוצאת ממכרה אבלה, מרימה עיניים דומעות למעלה אומרת לך תודה, על שהבאת אותי לעשות מצווה. שנתיים וביחד עם החיים אני ממשיכה במסע השכול. לפני שנה עמדתי כאן ושאלתי: מה יש לספר עליו חדש? האם זו משמעות חסרונו? אין כל חדש? יש רק מלאי קבוע וסגור של תכונות ומעשים שלא מתמלא יותר כי רז כבר לא יוכל לעשות יותר? האם זו משמעות היותו חסר? שנתיים. אני לומדת יותר ויותר את חסרונך. בלילה בו הודיעו לי שנפלת הבנתי מיד את המשמעות אך היה זה בשטרות גדולים, היום החֶסֶר שלך הוא באגורות קטנות, בפרוטות, אתה חסר ליד השולחן ביום שישי שכבר לא נחוג, אתה חסר לשיחה על המצב, להסביר לי בצורה שקולה כמה אני טועה, אתה חסר באופטימיות שלך, בראייה החיובית, חסרה לי הדמות שאצלה הכול בסדר, כי אצלי הכול לא בסדר. אתה חסר לעזור לי בהקלדה, אתה חסר בחיבוק ובהתעניינות אמיתית מה קורה אצלי, אתה חסר בוויכוח על מה תלמד, אתה חסר לתכניות על הטיול הגדול – כי עכשיו זהו השלב. אתה חסר, ילד מיוחד שלי, אך אתה ממשיך לגדול ולהתפתח בתוכנו כן, גם כשאתה פיזית איננו. הבאת את גיא ליצור מנגינות ולקטוף מילים, היכרת לגל את אבי, חתנה לעתיד, אור מנגן בגיטרה שלך ולא רק ישן או משחק במחשב ואני? אני לומדת את המשא ומשתדלת להראות לאימהות אחרות איך תרמיל השכול יכול להכאיב מעט פחות בנשיאה. כן, אתה בהחלט ממשיך לעשות טוב, ואני עוצרת לרגע, וחושבת איך אני פונה אליך הרי בעצם באתי לספר עליך, והרגעים המעטים בהם יש לי הקלה זה כשאני יושבת ומספרת לך אלו אותן שניות בהן אני שוכחת שאתה אינך.